מכתבי תודה

 
בחרתי להציג בפניכם מקבץ של מכתבי תודה מתלמידים ותלמידות יקרים שחוו תהליך במהלך השיעורים, כדי להמחיש לכם במה עשויים השיעורים לתרום לכם
 
מכתב 1 – יוגה להריון מעצים וכהכנה ללידה
 
סיפורה של ס-  כפי שסופר על ידה.
תודה רבה לך, יקרה
 

סיפור הלידה שלי 
"אני יולדת ב-17.4" – הודעתי לכל מי שששאל "נו???", "ולא, זה לא ניתוח קיסרי, פשוט החלטתי". מסיבות משפחתיות כאלו ואחרות, החלטתי לעצמי שבתאריך הזה אלד. ובכן, יום רביעי בא והלך, וגם חמישי, ושישי... בשישי בלילה החלטתי סופית לקחת את הקטנציק לשיחה רצינית, שבעקבותיה צחצחתי את הבית, הכנתי את התיק ו – הלכתי לישון. בבוקר שבת, בשעה 0630 קמתי עם צירים בבטן, הצירים כאבו אבל שמחתי כל כך שזה מתחיל. בינתיים בתי הקטנה התעוררה וכשראתה אותי מבצעת תרגילי יוגה מרגיעים על השטיח מלווים ב"אומים" נמוכים בכלל לא נבהלה (חששתי מכך) ודווקא שמחה למראה הפעילות וניסתה לחקות אותי. לא הסתכלתי על השעון ובאופן כללי התנהגתי כרגיל כי לא הייתי בטוחה אם הלידה באמת מתחילה או שאלו רק צירים מדומים (הייתי שבוע לפני תאריך הלידה המשוער). בשעה שמונה הערתי את בעלי והחלטנו שניסע לבית החולים כדי לבדוק האם מדובר בצירים אמיתיים או ב"לחץ" אמהי. בדרך עוד ארגנו תיק לסבא ולסבתא, עצרנו לקניית פיתות, נסענו לראשון לשים את הקטנה בבית הסבים, ואז לתל השומר, וכל הדרך הייתי מאוד רגועה והשתמשתי בכל שיטות הנשימה שנועם מלמדת. עד כדי כך הייתי רגועה ושקטה שאיש לא באמת האמין שהלידה באמת בדרך.

כשהגענו לבית החולים (שיבא), התקבלנו מיד, השעה הייתה כבר 1130, הייתי רק בפתיחה של שתי אצבעות והמיילדת חזתה לנו דרך ארוכה מאוד עד שנגיע לחדר לידה. "אפשר להסתובב בחוץ?" שאלתי בתקווה, אך נעניתי בשלילה כי היה לי לחץ דם גבוה (משום מה...). הרשו לי לחכות בחדר בעמידה כי כאשר שכבתי על הגב הכאבים היו מאוד חזקים אבל בעמידה וכשבעלי תמך בי יכולתי לעמוד בכאבים בעזרת התנוחות שלמדנו והרבה – ה-ר-ב-ה – אומים עם כל ציר. 20 דקות אחרי כן, כאשר נכנסה המיילדת שוב, היא שלחה אותנו מיד לחדר לידה כי כבר הייתה פתיחה של שלוש אצבעות. בכניסה לחדרי הלידה שאלתי את הרופא האחראי שקיבל את התיק שלי האם ישנה אולי מיילדת שמעוניינת לנסות לידה טבעית, "את רוצה בלי אפידורל?" שאל בהרמת גבה, "אני רוצה לנסות, בבקשה". חשוב לי להדגיש שדיברתי בנימוס ובעדינות, ולא בתוקפנות או בגסות, אבל ביקשתי באופן מפורש והייתי מתעקשת עוד– אבל בנימוס, בלי להפוך שולחנות.

נעשה לי נס. היה לי מזל. המחלקה הייתה ריקה כמעט לגמרי, וכן, הייתה מיילדת מקסימה, שאמרה לי לי שהתחביב שלה זה לידות טבעיות, וש"אנחנו לא ננסה לידה טבעית, אנחנו נ-עשה לידה טבעית". זה קצת הלחיץ אותי כי הידיעה שאפשר לברוח לאפידורל בכל רגע מאוד הרגיעה אותי.

המיילדת המדהימה הודיעה לי שלא צריך עירוי, ודאי שלא צריך חוקן, ואז, כמו קסם, הפכה את החדר הרגיל לחדר לידה טבעית – היא עמעמה את האורות כמעט לחלוטין, הכניסה אותי למקלחת והושיבה אותי על כדור לידה גדול במים החמים, הודיעה לי שזה לא הזמן לחשוב על הכנרת (אחרי כל ציר סגרתי את המים), ביקשה את בקבוק שמן השקדים הסגור עסתה אותי והראתה לבעלי איך לעסות אותי, הסבירה לי איך לומר "אום" הכי נמוך שאפשר, ועזרה לי להכנס למצב מדיטטיבי. בין ציר לציר שתיתי מיץ ענבים לבן שמאוד עוזר לחידוש האנרגיה ועוזר ליובש. שעתיים אחרי כן, בשעה 1400, קפצתי מהכדור, צעקתי "אפידורל", היא הודיעה לי שאני כבר בצירי לחץ ולקחה אותי למין "קן" כריות על הרצפה, שם עברנו את כל התנוחות שבהן התאמנו בסדנת היוגה ושאותן למדנו בשיעורים. בכל תנוחה ניסינו מספר דקות, ואח"כ ניסינו תנוחה אחרת. בזכות השיעורים והחזרה על תנוחות הלידה, הגוף שלי הכיר את כל המצבים ומיד יכולתי להכנס לתנוחה הנכונה ביותר בלי שהמיילדת תסביר לי מה צריך לעשות וככה לא בזבזנו זמן מיותר על הוראות בשיא הכאב והמצוקה שלי. בשלב הזה הצירים היו מאוד מאוד לא נעימים וצעקתי כמו חיה, הרמתי את הגג בצעקות. בלי להתבייש, בידיעה שצעקות זה בסדר, שכל מה שעוזר לי עכשיו עם השלב האחרון בלידה – זה בסדר וזה טבעי וזה נכון. וגם הידיעה הזו – גם היא בזכות שיעורי היוגה והמפגשים עם נשים ומיילדות שנועם עורכת. צירי הלחץ נמשכו חצי שעה. בשעה 14:30, שלוש שעות אחרי שהגעתי לבית החולים, ילדתי את בני, במשקל 4.400, בלידה טבעית, ללא אפידורל, ללא תפרים, ללא חתכים. ביקשתי שלא יחתכו מיד את חבל הטבור ואכן חתכו רק לאחר רבע שעה או עשרים דקות. בני הקטן שכב עליי במשך שעתיים לפני שלקחו אותו לבדיקות ההכרחיות, וכך נחנו בשקט ביחד מהעבודה הקשה שעשינו שנינו. מאוחר יותר המיילדת אמרה לי שאם היו יודעים את משקל העובר היו מעבירים אותי מיד ללידה קיסרית בלי לשקול בכלל לידה טבעית.

זו הלידה השניה שלי. בלידה הראשונה, לפני שלוש שנים, ביקשתי אפידורל בפתיחה של 4 אצבעות, הלידה נמשכה 12 שעות מרגע שהגעתי לבית החולים, היה חתך אחד קטן, ואחרי הלידה התקשיתי ללכת במשך כיומיים שלושה. פרט לכך לא היו לי תופעות לוואי ולכן לא פחדתי מאפידורל. החודשים האחרונים שבהם התאמנתי בשיעורי היוגה הכינו אותי מבחינה נפשית לכאב של הצירים ונתנו לי כלים מדהימים להתמודדות עם כאב. חשוב לי להדגיש גם את זה – אני פחדנית גדולה, גם כשעושים לי בדיקות דם אני לא מסתכלת, וקשה לי להתמודד גם עם כאבים קטנים. הדברים החשובים שקיבלתי משיעורי היוגה הם רבים כל כך: הנשימות שעזרו לי להתמקד ולהתמודד עם הכאבים, התנוחות שתרגלנו ותרגלנו ותרגלנו עד שהגוף שלי ידע אותן "בעל פה", ויכולתי לבצע אותן באופן אוטומטי ולהתרכז במה שחשוב באמת, סיפורי הלידה שהכינו אותי למצבים שונים ולאנשי צוות שונים ולתגובות שונות ומה לעשות בכל מצב (לכן גם אני רוצה להודות ולהחזיר בסיפור משלי), תרגול בצוותא שהכין אותי לזה שאפשר להגיד "אום" ליד אחרים ואפילו לצעוק בכל הכוח, בלי להתבייש ובלי להיות נבוכה, והידע לגבי התהליך, שהוא יותר מידע של ספרים, כך למשל כאשר הייתה הפסקה קלה בזמן צירי הלחץ, לא דאגתי ש"הנה הלידה נתקעת" אלא ידעתי שזה בעצם הסימן של "הסוף", ואולי הכי הכי חשוב, הייתה לי תמיכה מלאה מבעלי. את זה חשוב להסביר, בעלי, איש מקסים, אבל "מהנדס" בלב ובנפש, אדם שקול ורציונלי, רחוק שמים וארץ מיוגה ומלידה טבעית, השתתף איתי בסדנת יוגה לזוגות לפני לידה ושם הוא התאמן איתי בכל תנוחות היוגה, התאמן באמירת "אום" בצוותא, ועבר מהפך קטנטן של קבלה ורצון להתנסות בדרך הטבעית. במקום שיהיה לצדי מישהו שיגיד משפטים מייאשים ולא מכילים כמו "בשביל מה את צריכה את זה? קחי אפידורל וזהו", היה לצדי מישהו שהבין ושהיה מוכן להרפתקה הזו איתי כך שהרגשתי "יחד" ולא שאני לבד במערכה. זה כל כך חשוב! כשאני אמרתי "אומים" במקלחת, גם הוא הצטרף אליי בשקט, כך אמר לי מאוחר יותר.

שעתיים לאחר הלידה לקחו את בני הקטן לבדיקות, ואותי העבירו לחדר המתנה, הרגשתי מצוין, הסתובבתי באופן חופשי לחלוטין, הלכתי לשירותים לבד, התקלחתי, הייתי בן אדם חדש. בלי שום סימני לוואי. חוץ מאחד. די גדול. הייתי מ-א-ו-ה-ב-ת!!! נועם הייתה בין הראשונים שהתקשרתי לספר לה על הלידה. הגיע לה. היה לי יום נפלא וחוויה משגעת. הרבה בזכותך. תודה נועם.